×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְאַחֲתֵיהּ בֵּי קִבְרֵי וּקְרִי בֵּיהּ אַלְפָּא שִׁפּוּרֵי בְּאַרְבְּעִין יוֹמִין אָזֵיל עָבֵיד הָכִי פְּקַע כַּדָּא וּמִית אַלָּמָא מַאי שִׁפּוּרֵי שֶׁנִּפְרָעִין מִמֶּנּוּ.
and set it down in a cemetery, where nobody is found, and sound a thousand, i.e., many, shofar blasts over the course of forty days. That man went and did this. The jug burst and the violent man died. The Gemara asks: What is the reason that shofarot are sounded when a decree of ostracism is pronounced? The shofarot allude to the fact that they extract punishment [shenifra’in] from the excommunicated person.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
מאי שיפורא? אמר רבא שנפרעין ממנו.
{בבלי מועד קטן יז ע״ב} מאי שפורי (מי1) שנפרעין ממנו מאי תברי אמר רב יצחק בריה דרב יהודה2 [תברי]⁠3 בתי. תניא רבן שמעון בן גמליאל4 אומר כל מקום שנתנו חכמים [עיניהם בו]⁠5 או מיתה או עוני:
והנזיר והמצורע6: תניא
כל אילו שאמרו מותרין7 לגלח במועד בשלא8 היה להן פנאי אבל אם9 היה להן פנאי לגלח ולא גלחו אסורין והנזיר והמצורע אע״פ שהיה להן פנאי לגלח ולא גלחו מותרין שלא10 ישהו קרבנותיהן. ואבל שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב11 הרגל מותר לגלח ברגל [דכיון דשביעי שלו בשבת אנוס הוא {פי׳ ר״ח} לפיכך12 מותר לגלח ברגל]⁠13 דקימא לן כאבה שאול דאמר מקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לכאן ולכאן כדבענן למימר קמאן14.
תנו רבנן כל אילו15 שאמרו מותרין16 לגלח במועד מותר17 לגלח בימי אבלן והני מילי בשתכפוהו18 [אבליו]⁠19 אבל לא תכפוהו [אבליו]⁠20 אסור ושאר כל-אדם שתכפוהו [אבליו] הכביד שערו מיקל בתער ולא21 במספרים ומכבס כסותו במים אבל לא22 [בנתר]⁠23 ולא באהיל24 ורוחץ כל גופו בצונן אבל לא25 בחמין כדגרסינן בתעניות26 {בבלי תענית יג ע״א27} אמר ר׳ אבה הכהן משום ר׳ יוסי הכהן מעשה ומתו בניו של-ר׳ יוסי בר׳ חנינא ורחץ בצונן כל שבעה ואוקימנה28 בשתכפוהו29 [אבליו]:
{בבלי מועד קטן יז ע״ב-יח ע״א} תנו רבנן כשם שאמרו אסור לגלח במועד כך אמרו30 אסור ליטול צפרנים31 במועד דברי ר׳ יהודה ור׳ יוסי מתיר וכשם שאמרו אסור לגלח בימי אבלו כך אמרו32 אסור ליטול צפרניו33 בימי אבלו דברי ר׳ יהודה ור׳ יוסי מתיר34 אמר עולא [הלכתא כר׳ יהודה באבל והלכתא כר׳ יוסי במועד ושמואל אמר]⁠35 הלכה כר׳ יוסי בזה ובזה דאמר שמואל הלכה כדברי המקיל36 באבל {כפי׳ ר״ח} וקימא לן כשמואל37. ולא שנא צפרנים38 דיד ולא שנא צפרנים39 דרגל40 כולהו שארו41 מיהו הני מילי בשניו42 אבל בגנסטר43 אסור דאמר ר׳ חייה בר אשי44 א״ר אשי אמר רב בגנסטר אסור וחזינן למקצת רבואתא {ר״ח} דאמרי דוקא בתוך שלשים אבל בתוך שבעה אסור ואנן לא סבירא לן הכי אלא אפילו בתוך שבעה שרי והני מילי בימי אבלו אבל במועד אפילו בגנסטר מותר45. ואיכא מאן דאמר דבמועד נמי בגנסטר אסור ומיתי ראיה מיהא דאמר רב שימי בר אבה הוה קאימנא קמיה דר׳ יוחנן בבי מדרשא46 בחולא47 דמועדא ושקלינהו לטופריה בשיניה וקאמ׳ מדשקלינהו בשיניה שמע מינה דבגנסטר אסור ואנן לא סבירא לן הכי דאי סלקא דעתא דבגנסטר אסור אדאמ׳ שמע מינה תלת הוה ליה48 למימר שמע מינה ארבע ונימני לה49 בהדיהו ומדלא אמ׳ הכי שמע מינה דבגנסטר מותר והאי דשקלינהו (לטופריה50) בשניה משום דהוה קאיי51 [בבי] מדרשא52 דליכא גנסטר ולהכי לא חשב53 לה בהדיהו ולהכי נמי54 איצטריך למימר דהוה55 קאיי בבי מדרשא56 דלא57 תגמר מיניה [דבגנסטר אסור הילכך לא גמרינן מינה]⁠58 אלא הנהו תלת בלחוד דגמרי רבנן ותו לא מידי59.
1. מי: חסר ב-גט, כ״י נ, דפוסים, ר״ח.
2. יהודה: חסר בדפוס קושטא. כ״י נ: ״יצחק״.
3. תברי: גט, כ״י נ, דפוסים, ר״ח. כ״י א: ״תרבי״.
4. בן גמליאל: חסר ב-גט.
5. עיניהם בו: גט, דפוסים, כבר״ח, וכן לשון אותו המאמר בנדרים שהביא רבינו לעיל. כ״י א: ״בו עיניהם״. כ״י נ: ״את עיניהם״.
6. גט ממשיך: ״והיוצא מטמאתו לטהרתו״.
7. מותרין: וכן ר״ח, כלשון הברייתא שלאחריה. גט, כ״י נ, דפוסים: ״מותר״.
8. בשלא: וכן גט, ר״ח. כ״י נ: ״שלא״. דפוסים: כשלא.
9. אם: כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א, גט, כ״י פריס, וכן חסר בר״ח.
10. שלא: גט: ״ושלא״.
11. להיות בשבת ערב: כ״י נ: ״ערב שבת וערב״.
12. לפיכך: כ״י נ: ״ולפיכך״.
13. דכיון... ברגל: גט, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א, שמא חמת הדומות.
14. לקמן בפרקנו (דף יא ע״א), רק בנוסח שבכ״י א שם.
15. אילו: חסר בכ״י נ.
16. מותרין: כ״י נ: ״מותר״.
17. מותר: כ״י נ, דפוסים: ״מותרין״.
18. בשתכפוהו: גט: ״שתכפוהו״. דפוסים: כשתכפוהו.
19. אבילות: כ״י נ, דפוסים: ״אבליו״, כבר״ח.
20. אבליו, אבליו: כ״י נ, דפוסים, וכן בר״ח. כ״י א: ״אבילות״. וכן בכל מקום שם.
21. ולא: כ״י נ: ״אבל לא״.
22. אבל לא: כ״י נ: ״לא״. דפוסים, ר״ח: ״ולא״.
23. בנתר: כ״י נ, דפוסים. כ״י א (משובש): ״בתנר״.
24. באהיל: וכן כ״י פריס: ״באהל״, כבה״ג (כ״י וטיקן דף 122א לפני הגהה), תשובות ר׳ נטרונאי גאון (עמ׳ 599), ובערוך (אהל ב׳). ראה רי״ף שבועות ב (הלכות נדה דף ו ע״א), בבלי זבחים פח ע״א. גט, כ״י נ, דפוסים: ״בחול״, וכן ר״ח, כבשאילתות (לז) ובה״ג שם אחרי הגהה, וברמב״ם (אבל ו:יג). בריצ״ג מובא שניהם, ראה בתענית יג ע״א.
25. אבל לא: כ״י נ: ״ולא״.
26. בתעניות: גט, כ״י נ, דפוסים: ״בתענית״.
27. מובא גם בריצ״ג בעניין זה, באותה לשון סיכום.
28. ואוקימנה: כ״י א: ״ואוקינה״ כבכל מקום שם.
29. בשתכפוהו: וכן גט. כ״י נ: ״כשתכפוהו״. דפוסים: שתכפוהו.
30. אמרו: חסר בכ״י נ, כפי שחסר בה״ג ור״ח.
31. צפרנים: כך בכל כה״י, בה״ג ור״ח. דפוסים: צפרניו.
32. כך אמרו: נראה שחסר ב-גט.
33. צפרניו: מותאם ל-״אבלו״. כ״י א לפני הגהה: ״צפרנים״, כברישא.
34. וכשם שאמרו... מתיר: חסר בכ״י נ, כנראה מחמת הדומות.
35. הלכתא... אמר: גט, כ״י נ, דפוסים. נשמט בכ״י א מחמת הדומות.
36. המקיל: כ״י נ: ״המקל״. גט, דפוסים: ״המיקל״.
37. כשמואל: כ״י נ: ״כותיה דשמואל״.
38. צפרנים: דפוסים: צפרניו.
39. צפרנים, צפרנים: כך בכל כה״י ור״ח. דפוסים: צפרניו.
40. דיד, דרגל: גט: ״ביד, דרגל״ (כבה״ג כ״י: ״ביד, ברגל״). כ״י נ: ״של יד, של רגל״.
41. שארו: כ״י נ: ״שרי״.
42. בשניו: היתר דוקא בשיניים כבה״ג, כפי שמשתמע ממעשה ר׳ יוחנן בגמרא כאן, כפי שמפרט במאמר הסמוך. כ״י נ: ״בשנוי״. ברמב״ם היל׳ אבל (ה:ב) לאו דוקא בשיניו, אלא בכל דרך שאינו בכלי.
43. בגנסטר: כצ״ל בכ״י א, כפי שהעתיק בכל מקום בהמשך. וכן גט, כ״י נ. דפוס קושטא: בגינסתיר. דפוסים: בגנוסתרי. וכן בהמשך שם. (ר״ח, ומשם בערוך: ״נגוסטר״).
44. בר אשי: חסר ב-גט.
45. מותר: כ״י נ: ״שרי״. סברת רבינו כבה״ג.
46. מידרשא: וכן כ״י פריס, כבר״ח, ריצ״ג. דפוסים: כנישתא.
47. בחולא: דפוסים: בחולו.
48. ליה: חסר בדפוסים.
49. לה: דפוסים: ליה.
50. לטופריה: חסר ב-גט, כ״י פריס, דפוסים.
51. קאיי: חסר בדפוסים.
52. בבי מדרשא: גט, כ״י פריס. כ״י א: ״בי מדרשא״. דפוסים: בבי כנישתא.
53. חשב: גט: ״קא חשיב״.
54. נמי: חסר בדפוסים.
55. דהוה: דפוס קושטא: ״משו׳ דהוה״.
56. מדרשא: דפוסים: כנישתא.
57. דלא: דפוסים: משום דלא.
58. דבגנסתיר... מינה: גט, כ״י פריס, דפוסים (שם: ״... מיניה״). חסר בכ״י א, כנראה חמת הדומות.
59. ואיכא מאן דאמר דבמועד... שרי: חסר בכ״י נ. בכ״י א נוסף כאן קטע שנראה כלישנא אחרינא למאמר זה: ״והא דאמרינן אמ׳ רב שימי בר אבא הוה קאימנא קמיה דר׳ יוחנן בבי מדרשא ושקלינהו לטופריה בשניה לאו למימר גנסטר הוא (אולי צ״ל: אסור) אלא דלא הוה ועוד או למיסר גנסטר קאמ׳ הוה ליה למימר שמע מנה ארבע ולמניה בהדי תלת ומדלא מניה שמע מינה דבגנסטר נמי שרי״ חסר בכ״י פריס, דפוסים.
ואחתיה בכדא – תקע בתוך הכד ולא ישמעו.
בי קברי – דלא שכיחי תמן אינשי.
וקרי ביה – כלומר תקע ביה אלפין שיפורי.
מאי שפורי. שופרות, כלומר מאי טעמא משמתינן בשופרות. ומשיב לשון שופר נוטה ללשון פירעון שנפרעין ממנו (ר״ל).
מאי תיבורי. כלומר למה אנו תוקעין ג׳ שברים כשאנו משמתין אותו.
(שיפרו) [שיפורי]. שנפרעין ממנו נוטריקון של שיפורי1.
מאי תברי. מ״ט תוקעין בשמתא ג׳ שברים2.
1. ובנימוקי יוסף כתב משמתינן בשופר שנפרעין לשון שופר נוטה ללשון פרעות. וכעי״ז בר״י מלוניל לשון שופר נוטה ללשון פירעון.
2. כעי״ז בפרש״י לרי״ף ד״ה מאי תברי. אמנם בפרש״י למה תוקעין תקיעה ושברים. ועיין בתלמיד הר״י מפאריש מפני מה תוקעין שלשה שברים כך הוא רגילות לתקוע כשמנדין בשופר תקיעה שלשה שברים תקיעה עכ״ל. אמנם בפרש״י כתב למה תוקעין תקיעה ושברים.
כל אלו שאמרנו במשנה שרשאין לגלח בחולו של מועד דוקא בשלא היה להם פנאי לגלח מערב יום טוב אבל אם היה להם פנאי לגלח ולא גלחו אסורים חוץ מהנזיר והמצורע שאע״פ שהיה להם פנאי לגלח ולא גלחו מותרין שלא ישהו קרבנותיהם שהמצורע אין קרבנות שלאחר ספירו באין עד שיגלה והנזיר אע״פ שמביא קרבנותיו אחר ששלמו ימי נזירותו קידם גלוח מ״מ צריך הוא לגלח עם הבאת קרבנותיו שהרי צריך להשליך שערו תחת הדוד:
כבר ידעת שהרגל מפסיק אותו אבלות שהוא מוצא בו את האבל ר״ל שאם הוא מוצאו בתוך שבעה מפסיקו מאבלות שבעה ונשאר באיסור גלוח וכבוס שהוא אבלות ל׳ ואם מוצאו בתחלת שלשים מפסיקו מאבלות ל׳ וכבר ביארנו שכל שיכול לגלח מערב הרגל אינו יכול לגלח בתוך המועד מעתה אבל שחל שמיני שלו ערב הרגל הרי הרגל מפסיקו מאבלות שלשים הואיל וכבר התחיל בו ורשאי לגלח מערב יום טוב ולא עוד אלא אפי׳ חל שביעי שלו ערב הרגל הרי שביעי זה מקצתו ככלו ונחשב לסוף שבעה ולתחלת ל׳ ונמצא רגל מוצאו באבלות ל׳ ומפסיקו ומגלח בשביעי ואם לא גלח הואיל והיה לו פנאי אסור לגלח במועד ומעתה כל שחל שמיני בשבת ערב הרגל היה יכול לגלח בשביעי ואם לא גלח אסור לגלח במועד חל שביעי בשבת ערב הרגל הרי רגל מפסיק אבלות שלשים הואיל ומקצת שביעי ככלו אלא שלא יכול זה לגלח שהרי שבת היה ובששי אי אפשר לו לגלח הילכך אנוס הוא ורשאי הוא לגלח בחולו של מועד:
ולענין ביאור מיהא שמא תאמר היאך איפשר שיחול שמיני בשבת שהרי משעת קבורה מונין ואין קבורה בשבת תדע שבתלמוד המערב הקשו כן ותירצה בשגררתו חיה בשבת שאבלות חל מיד או אפשר זה גם כן בשנסתם הגולל על ידי גוים בין השמשות או שטבע בספינה או שמע שמועה קרובה בשבת ולא נעשית רחוקה במוצאי שבת:
אנשי משמר כבר ביארנו שאסורים להסתפר בתוך משמרותם אא״כ בחמישי או בששי מפני כבוד השבת חל רגל בחמישי בשבת בתוך משמרתם הרי הם אנוסי׳ ולא הורשו לגלח מערב יום טוב שהרי תוך משמרתם הם לפיכך רשאין לגלח בחולו של מועד אם בשישי אם אחר השבת ואע״פ שכל המשמרות שוות ברגלים ר״ל שכל שיבא מן הכהנים לעבוד עובד ואין אומרין לו לך עד שתגיע משמרתך אלא עובד ונוטל חלק בשוה בקרבנות הרגלים ובחלוק לחם הפנים ובחלוק שתי הלחם בעצרת והיה לנו לומר מתוך כך שעדין הוא בתוך משמרתו ויהא אסור לגלח אינו כן אלא כבר כלתה משמרתו שהרי מ״מ נדרים ונדבות ותמידין אין מקריבין אותן אלא בני משמר אפי׳ ברגלים:
כל אלו שאמרנו במשנה שמותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלם אם תכפוהו אבליו כיצד יצא מבית האסורין או בא ממדינת הים ושמע שמת לו מת אינו מגלח בתוך שלשי׳ אבל אם אירע לו אבל אחר בתוך ל׳ קודם שיכלו השלשים עומד שבעה ואחר השבעה מגלח ומגלח בתוך השלשים גלוח כדרכו וגיחוץ כדרכו ואפי׳ בנתר וחול ומ״מ אדם אחר שתכפוהו אבליו בדרך זה אין מתירין לו גלוח כדרכו וגיחוץ כדרכו אלא מיקל בתער שלא בדרך השחתה אחר שבעה ומכבס במים אף תוך שבעה ולא בנתר וחול שאם תפרש את הכבוס לאחר שבעה הרי אף בשלא תכפוהו אבליו כן כמו שיתבאר וי״מ כן אף במיקל בתער:
גמרא איבעי ליה לגלוחי ע״ש דאמר רב חסדא כו׳ כצ״ל:
בפרש״י אחר ד״ה הלכה כאבא שאול כו׳ צ״ל ד״ה שמותר לגלח בע״ש כו׳ ואח״כ ד״ה כשחל שביעי כו׳ ואח״כ ד״ה האי תנא כו׳:
ואחתיה בי קברי [והנח אותו בבית הקברות] שאין אנשים מצויים שם, וקרי ביה אלפא שפורי בארבעין יומין [וקרא, תקע בו אלף, כלומר הרבה תקיעות שופר במשך ארבעים ימים]. אזיל עביד הכי [הלך אותו איש ועשה כך], פקע כדא [הכד] ומית אלמא [ומת האיש האלים הזה]. ומעירים: מאי שפורי [מה טעם שופרות] שתוקעים בהם בזמן נידוי — שהם רמז שנפרעין ממנו (שופר — שפורע), וכך מסבירים:
and set it down in a cemetery, where nobody is found, and sound a thousand, i.e., many, shofar blasts over the course of forty days. That man went and did this. The jug burst and the violent man died. The Gemara asks: What is the reason that shofarot are sounded when a decree of ostracism is pronounced? The shofarot allude to the fact that they extract punishment [shenifra’in] from the excommunicated person.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מַאי תְּבָרָא אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה תָּבְרִי בָּתֵּי רָמֵי דְּתַנְיָא אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל כׇּל מָקוֹם שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם אוֹ מִיתָה אוֹ עוֹנִי.:

The Gemara asks further: What is the reason that broken blasts are sounded on the shofar when the excommunication is pronounced? Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, said: It breaks tall buildings, i.e., a decree of ostracism can harm and break even the high and mighty, as it is taught in a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel said: Wherever it says that the Sages set their eyes in anger upon a particular person, it causes either death or poverty.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי תברי? תברי בתי. תניא: אמר רבן שמעון בן גמליאל כל מקום שנתנו חכמים עיניהן בו או מיתה או עוני.
ירושלמי: ר׳ יהושע בן לוי זמין ליה לחד בר נש ג׳ זימני ולא אשגח ביה. אמר אילולי דלא חרמית בר נש מן יומא הוינא מחרים ליה. שעל כ״ד דברים מנדין על כבוד הרב וזה אחד מהן שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וכתיב ביה יבדל מקהל הגולה. אמר ר׳ יצחק: אית סגי מינהון מבדרן במתני׳. בתעניות (בבלי תענית י״ט): שלח לו שמעון בן שטח צריך אתה נידוי שאילו לא נגזרה גזירה בשני אליהו כו׳. בראש השנה (ירושלמי ראש השנה א׳:ה׳): שלחו לו לרבן1 גמליאל כל המעכב את הרבים מעשות מצוה צריך נידוי. בפסחים (בבלי פסחים נ״ג): אילמלי תודוס אתה גזרנו עליך נידוי. תנן (ירושלמי מועד קטן ג׳:א׳:י׳): את מי נידו את אלעזר בן הנד2 שפיקפק בטהרת ידיים. הדא אמרה: המפקפק אפילו בדבר מדברי סופרים צריך נידוי. בעדיות דכמה השקוה מהו דכמה דכותה, פירוש: גרים שכמותה השקוה, כלומר גינה שמעיה ואבטליון ונידוהו ומת בנידויו וסקלו את ארונו. הדה אמרה: המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נידוי, אמר ר׳ יוסי נמנו וגמרו לכשיחזור מקרבין אותו. אמתא חזת לחד ספר מהי ינוקא יותר מן צרכיה אמרה יהא ההוא גברא מוחרם. שאלו לר׳ אחא ואמר צריך למיחש על גרמיה הדה אמרה העושה דבר שלא כשורה צריך נידוי. ר׳ יעקב בר אביי בשם רב ששת נמנו באושא שלא לנדות זקן כר׳ אבהו דאמר (ירושלמי מועד קטן ג׳:א׳:י״ב) זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו, אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך. וזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו נוהגין בו קדושת הארון ששימש הלוחות. ר׳ חייא בשם ר׳ יוחנן (ירושלמי מועד קטן ג׳:א׳:י״ב) זקן שנידה לעצמו אפילו כהלכה אין נידויו נידוי. בימי ר׳ ירמיה אתת עקא על טבראי (ירושלמי מועד קטן ג׳:א׳:י״ג). שלח בעי3 מנרתא4 דכספא גבי ר׳ יעקב בר׳ אבון שלח ליה עדיין לא שב5 ר׳ ירמיה מרעתו ובקש לנדותו. ואמר ליה ר׳ חייא בר יצחק עטושיא שמעתי שאין מנדין זקן אלא אם כן עשה כירבעם וחביריו שהעמידו עגלים. אמר ליה מי שאמר דכמה6 השקוה ונידוהו כירבעם בן נבט עשה. ונדון אילין לאילין, וחששו אילין לאילין, וצרכון למישתריא אילין מן אילין.
1. כן גם בכ״י וטיקן 126 וגם בכ״י קמברידג׳ 329. אולם בירושלמי שלפנינו: ״שלח לו רבן״.
2. כן גם בכ״י וטיקן 126 וגם בכ״י קמברידג׳ 329, וכן גם בירושלמי. בבבלי ברכות י״ט.: ״חנוך״.
3. כן בירושלמי וכן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״בני״.
4. כן בכ״י קמברידג׳ 329, וכן תוקן בין השיטין בכ״י וטיקן 126: ״שרי״. במקור: ״מערבא״.
5. כן בירושלמי וכן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״שלח״.
6. כן בירושלמי וכן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״דיבמה״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי תברי – למה תוקעין תקיעה ושברים.
תברי בתי רמי – כלומר שמתא משבר בתים גבוהים.
תיברי בתי דמי. להודיע לכל שישבר מיד, אם היה מגדל וראשו לשמים.
תברי בתי רמי. השמתא משפיל ומפיל בתים רמים1.
1. כעי״ז בפרש״י לרי״ף ד״ה תברי. ועיי״ש עוד שהביא לשון אחר שובר בתים ומשליכן לארץ. [ולפ״ז רמי היינו משליך]. ועיין תלמיד הר״י מפאריש שהנדוי מפיל רמי הקומה ומשליכן לארץ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי תברא [מה טעם תוקעים תקיעת שברים] בזמן הנידוי? אמר רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה: תברי בתי רמי [שובר בתים גבוהים], שפוגע והורס אף באנשים גדולים ותקיפים, דתניא כן שנינו בברייתא], אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל מקום שאמרו ״נתנו חכמים עיניהם״ בהקפדה על מישהו, או שגרם הדבר למיתה או לעוני.
The Gemara asks further: What is the reason that broken blasts are sounded on the shofar when the excommunication is pronounced? Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, said: It breaks tall buildings, i.e., a decree of ostracism can harm and break even the high and mighty, as it is taught in a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel said: Wherever it says that the Sages set their eyes in anger upon a particular person, it causes either death or poverty.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְהַנָּזִיר וְהַמְּצוֹרָע מִטּוּמְאָתוֹ לְטׇהֳרָתוֹ.: בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא בְּשֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם פְּנַאי אוֹ דִלְמָא אַף בְּשֶׁהָיָה לָהֶם פְּנַאי.

§ It is taught in the mishna: And the nazirite whose term of naziriteship ended on the intermediate days of a Festival, and the leper who needs to purify himself on the intermediate days and must shave his entire body in order to leave his state of ritual impurity and regain his ritual purity, these people are permitted to cut their hair on the intermediate days of the Festival because they were not able to do so on the eve of the Festival. Rabbi Yirmeya raised a question before Rabbi Zeira: Is this allowance limited to the case where they did not have the time to cut their hair before the Festival, as it was prohibited for them to do so beforehand? Or perhaps they may cut their hair even in a case where they had the time to do so beforehand.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פיסקא דנזיר והמצורע1 מטומאתו לטהרתו.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״המצורע״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשלא היה להן פנאי – דדוקא נקט שעלו מטומאתם ברגל לפיכך מגלחין שלא היה להן פנאי לגלח דעדיין לא עלו מטומאתן.
או דלמא אע״פ שהיה להם פנאי – ולא גילחו קודם המועד מותרים לגלח במועד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא עד כדי שלא ישהו קרבנותיה – פי׳ ואע״ג דהשתא דשרי׳ לאו איכא חששא שישהו גלוחן עד המועד וישהו קרבנותיהם אפי׳ הכי ניחא לן דאינהו לשהו מנפשייהו ולא שנשהה אנו אותן בידים והיינו מאי דהוה אמרי׳ לעיל אבל העולה מטומאתו לטהרתו ניחוש שמא ישהו קרבנותיה׳ קמ״ל כלומר קמ״ל דמוטב שישהו הם ולא נשה׳ אנן.
א שנינו במשנה: והנזיר והמצורע שיצאו מטומאתו לטהרתו בחול המועד, מותרים להסתפר בחול המועד. בעא מיניה [שאל אותו] ר׳ ירמיה מר׳ זירא: האם היתר זה להסתפר בחול המועד הוא דווקא בשלא היה להם פנאי להסתפר לפני החג שהיו אסורים עד אז בתספורת, או דלמא [שמא] אף בשהיה להם פנאי?
§ It is taught in the mishna: And the nazirite whose term of naziriteship ended on the intermediate days of a Festival, and the leper who needs to purify himself on the intermediate days and must shave his entire body in order to leave his state of ritual impurity and regain his ritual purity, these people are permitted to cut their hair on the intermediate days of the Festival because they were not able to do so on the eve of the Festival. Rabbi Yirmeya raised a question before Rabbi Zeira: Is this allowance limited to the case where they did not have the time to cut their hair before the Festival, as it was prohibited for them to do so beforehand? Or perhaps they may cut their hair even in a case where they had the time to do so beforehand.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֲמַר לֵיהּ תְּנֵינָא אכׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ מוּתָּרִין לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד בְּשֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם פְּנַאי אֲבָל הָיָה לָהֶם פְּנַאי אֲסוּרִים.

He said to him: We already learned this in a baraita: With regard to all those about whom the Sages said that they are permitted to cut their hair on the intermediate days of a Festival, they may do so only if they did not have time to cut their hair before the Festival. But if they had time before the Festival began, then they are prohibited from doing so.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אוקימנא כדתניא: כל אילו שאמרו מותרין לגלח במועד בשלא היה להן פנאי, אבל היה להן פנאי לגלח ולא גילחו אסורין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל אלו שאמרו. במשנתנו כגון הבא ממדינת הים וחבריו.
בשלא היה להם פנאי. כלומר שבאו כל כך סמוך לערב, שלא היה להם שהות לגלח שערן ולא לכבס.
אבל אם היה להם פנאי, אסורין, לגלח.
כל אילו שאמרו. הבאין ממדינ׳ הים וכו׳1.
גמר׳ והנזיר והמצורע אעפ״י שהיה להם פנאי לגלח ולא גלחו מותרין לגלח. ואף כי היא עבירה היא בידם מוטב שיגלחו במועד ואל ישהו קרבנותיהן עד לאחר הרגל דנזיר ומצורע אין מביאין קרבנם עד לאחר גילוח כדמפקינ׳ מקראי הילכ׳ לא קנסינן להו כי היכי דניעבדו קודם הרגל דזימנין דלא עבד להו קודם הרגל ואי אסרינ׳ במועד נימצין משהין קרבנותיהן ואינן קרבין ביום שמיני בזמנן2.
1. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה כל אלו.
2. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה שהיה. וכעי״ז בפרש״י ד״ה שלא ישהו. [ועיין משנה למלך פ״ז מהל׳ יו״ט הי״ט שהקשה דהא הכא במאחר קרבנותיו איירי וא״כ כבר עבר היום השמיני. ועיין בית דוד למשניות שכתב להגיה בדברי רש״י ועיין יד דוד מש״כ בזה].
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו]: תנינא [שנינו] דבר זה בברייתא: כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד — בשלא היה להם פנאי קודם לכן, אבל היה להם פנאי — אסורים.
He said to him: We already learned this in a baraita: With regard to all those about whom the Sages said that they are permitted to cut their hair on the intermediate days of a Festival, they may do so only if they did not have time to cut their hair before the Festival. But if they had time before the Festival began, then they are prohibited from doing so.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בנָזִיר וּמְצוֹרָע אע״פאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לָהֶם פְּנַאי מוּתָּרִים שֶׁלֹּא יְשַׁהוּ קׇרְבְּנוֹתֵיהֶן.

However, a nazirite and a leper, even if they had the time to do so before the Festival, they are permitted to cut their hair. Why are they granted this special allowance? So that they will not delay bringing their offerings. Both a nazirite and a leper must cut their hair before sacrificing their offerings in completion of their purification process. Therefore, if they are not permitted to cut their hair, they will not be able to sacrifice their offerings at the proper time.”
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והנזיר והמצורע אף על פי שהיה להן פנאי לגלח ולא גילחו מותרין שלא ישהו קרבנותיהם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלא ישהו קרבנותיהן – בתגלחתן עד לאחר הרגל דנזיר ומצורע אין מביאין קרבנותיהן עד לאחר גילוח כדכתיב בהו קראי הלכך לא קנסינן להו בדלא עבדי מקמי רגל דזימנין דלא עביד קמי רגל ומיאסרי להו במועד נמצא שמשהין הקרבנות ואינן קריבין ביום השמיני בזמנן לפיכך אמרו מגלח במועד דמוטב לקרב זמן הקרבה ולא לאחר.
שלא ישהו קרבנותיהן – אע״ג דתגלחת דנזיר לא מעכבא מכל מקום רגיל הוא לגלח דמצוה הוא לגלח ולשלוח שערו תחת הדוד.
אבל נזיר ומצורע אף על פי שהיה להם פנאי מותרין לגלח במועד, שאף על פי שעברה היא בידם, מוטב שיגלחו במועד, ואל ישהו קרבנותיהם עד לאחר המועד, דנזיר ומצורע אין רשאין להביא קרבנותיהם עד אחר גלוח כדכתיבי קראי, הילכך לא קנסינן להו כי היכי דלא לישהו קרבנותיהם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אולם נזיר ומצורע, אף על פי שהיה להם פנאי — מותרים. ומדוע התירו להם — כדי שלא ישהו קרבנותיהן, שהרי צריכים הם לגלח לפני שמקריבים קרבן לטהרתם, ואם לא יתירו להם לגלח לא יקריבו את קרבנם בזמן.
However, a nazirite and a leper, even if they had the time to do so before the Festival, they are permitted to cut their hair. Why are they granted this special allowance? So that they will not delay bringing their offerings. Both a nazirite and a leper must cut their hair before sacrificing their offerings in completion of their purification process. Therefore, if they are not permitted to cut their hair, they will not be able to sacrifice their offerings at the proper time.”
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) תָּנָא הַכֹּהֵן וְהָאָבֵל מוּתָּרִין בְּגִילּוּחַ הַאי אָבֵל הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא שֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ בְּעֶרֶב הָרֶגֶל גאִיבְּעִי לֵיהּ לְגַלּוֹחֵי בָּעֶרֶב הָרֶגֶל אֶלָּא שֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל.

In was taught in a baraita: A priest and a mourner are permitted to cut their hair during the intermediate days of a Festival. The Gemara asks: What are the circumstances when the mourner is permitted to do so? If we say that the eighth day of his mourning occurred on the eve of the Festival, then he should have cut his hair on the eve of the Festival, as the more stringent restrictions of his mourning no longer applied. Rather, it must be that we are dealing with a case where the eighth day of his mourning occurred on a Shabbat that was the eve of the Festival, and so he could not have cut his hair on the Festival eve.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנא: האבל והכהן מותרין לגלח במועד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל – דתנן מתניתין (לקמץ דף יט.) הקובר מתו שמונה ימים קודם הרגל בטלו ממנו גזרת ל׳ יום ומותר בגילוח הואיל וכבר התחיל יום אחד מן השלשים וזה הואיל ולא גילח ערב הרגל לא יגלח ברגל.
בשבת ערב הרגל – והוי אנוס דלא מצי לגלח בשמיני ערב הרגל להכי מגלח ברגל.
ואבל שחל ח׳ שלו להיות בשבת. שהיה ערב הרגל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנא [שנה] החכם בתוספתא: הכהן והאבל מותרין בגילוח בחול המועד. ושואלים: האי [זה] האבל היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שחל שמיני שלו של אבל, בערב הרגל — אם כן איבעי ליה לגלוחי [היה צריך לו לגלח] בערב הרגל, שהרי כבר בטלה חומרת האבילות! אלא — שחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל.
In was taught in a baraita: A priest and a mourner are permitted to cut their hair during the intermediate days of a Festival. The Gemara asks: What are the circumstances when the mourner is permitted to do so? If we say that the eighth day of his mourning occurred on the eve of the Festival, then he should have cut his hair on the eve of the Festival, as the more stringent restrictions of his mourning no longer applied. Rather, it must be that we are dealing with a case where the eighth day of his mourning occurred on a Shabbat that was the eve of the Festival, and so he could not have cut his hair on the Festival eve.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) דאִיבְּעִי לֵיהּ לְגַלּוֹחֵי עֶרֶב שַׁבָּת דְּאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רָבִינָא בַּר שֵׁילָא ההֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל וּמוֹדִים חֲכָמִים לְאַבָּא שָׁאוּל בְּשֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל שֶׁמּוּתָּר לְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב שַׁבָּת.

But if this is the case, he should have cut his hair on Friday, for Rav Ḥisda said that Ravina bar Sheila said: The halakha is in accordance with the opinion of Abba Shaul. If the deceased was buried seven days before the Festival, then not only has the mourner completed the seven-day mourning period, but he is even regarded as having begun the thirty-day mourning period, and so the Festival cancels this thirty-day period of mourning. And the Rabbis concede to the opinion of Abba Shaul when the eighth day of his mourning occurs on a Shabbat that is the eve of the Festival, and they maintain that he is permitted to cut his hair on Friday. Since he is unavoidably prevented from cutting his hair on the eighth day, the Rabbis allowed him to cut it already on the seventh day.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איבעי ליה לגלוחי ערב שבת – שהוא שביעי.
הלכה כאבא שאול – דאפילו לא קבר אלא שבעה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים.
ומודים חכמים לאבא שאול – אע״ג דבעו שמונה.
בשחל שמיני להיות בשבת ערב הרגל – דהוי אנוס.
שמותר לגלח בערב שבת – שהוא שביעי.
כשחל שמיני בשבת – כגון שמע שמועה בשבת דקבורתו לא היה בשבת ובירושלמי מוקי לה כשגררתו חיה ונתייאשו לבקש דמונין לו משעה שנתייאשו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומודי׳ חכמי׳ לאבא שאול דכשחל שמיני שלו להיות בשבת והוא ערב הרגל שמותר לגלח בע״ש – פי׳ אף על פי שהוא ז׳ לאבלו דאע״ג דלית להו לרבנן מקצת ז׳ ככלו ובעלמא אם חל ז׳ של ע״ש הרגל אסור לספר שאין הרגל מספיק הכא מודו דכיון דשמיני שלו בערב הרגל ואלו היה חול היה מגלח עליו ז׳ כח׳ משום דאונס בשמיני ואומרים בז׳ מקצת היום ככולו וזה הכלל בידינו לעולם אין רגל מפסיק אלא אבילות שחל עליו קודם הרגל ולפי׳ כשבא הרגל תוך ז׳ מפסיק הרגל אבילות ז׳ או בג׳ ימים לרבנן או בשעה א׳ לאבא שאול דהלכתא כוותיה אבל אבילות למד אינו מפסיק וכשהיה ח׳ שלו קודם הרגל מפסיק אפי׳ אבלות למד שכבר נהג בו יום ח׳ אבל כשהרגל בח׳ שלו וערב הרגל הוא ז׳ בזה נחלקו דלרבנן כיון דלית להו מקצת היום לכלו ה״ל ז׳ כלו מגזרת ז׳ וכיון שלא נהג כלל בגזיר׳ למד קוד׳ הרגל אין הרגל מפסיקו אבל לאבא שאול מקצת ז׳ ככלו ופסק אבלות ז׳ במקצתו ומקצתו האחר היא מגזר׳ למד ולפי׳ הרגל מפסיק אף גזרת למד והלכתא כאבא שאול כדאי׳ לקמן ובזה ישוב שמועתינו \
אולם אז גם כן איבעי ליה לגלוחי [היה לו לגלח] ערב שבת, שאמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: הלכה כאבא שאול, שאם נקבר המת שבעת ימים קודם הרגל — לא רק השלים כל שבעת ימי אבילות, אלא נחשב כאילו כבר התחיל לנהוג אבילות של שלושים, וכיון שהגיע הרגל הריהו מפסיק את האבילות הזו. ומודים חכמים לאבא שאול בשחל היום השמיני שלו של האבל להיות בשבת ערב הרגל — שמותר לגלח בערב שבת כיון שאנוס הוא ואינו יכול לגלח בשמיני התירו לו בשביעי?!
But if this is the case, he should have cut his hair on Friday, for Rav Ḥisda said that Ravina bar Sheila said: The halakha is in accordance with the opinion of Abba Shaul. If the deceased was buried seven days before the Festival, then not only has the mourner completed the seven-day mourning period, but he is even regarded as having begun the thirty-day mourning period, and so the Festival cancels this thirty-day period of mourning. And the Rabbis concede to the opinion of Abba Shaul when the eighth day of his mourning occurs on a Shabbat that is the eve of the Festival, and they maintain that he is permitted to cut his hair on Friday. Since he is unavoidably prevented from cutting his hair on the eighth day, the Rabbis allowed him to cut it already on the seventh day.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) לָא צְרִיכָא ושֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל.

The Gemara answers: No, the ruling of the baraita is necessary in the case where the seventh day of his mourning occurs on a Shabbat that is the eve of the Festival. In that case, he certainly cannot cut his hair on Friday because it is only the sixth day of his mourning, and so he is permitted to cut his hair on the intermediate days of the Festival.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אוקימנא באבל שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואבל שחל שביעי שלו בשבת, שהוא ערב הרגל מותר לגלח ברגל. שאם לא היה שבת היה מותר לגלח בשביעי.
דהא קימא לן כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו. ויום שביעי עולה לו לכאן למנין שבעה, ולכאן כאילו הוא יום שמיני. וביום שמיני לפני הרגל דברי הכל מותר לגלח, דהא בטלו ממנו גזרת ל׳. והם הכי נמי ביום שביעי אליבא דאבא שאול מותר לגלח וקימא לן כותיה. וכיון שהיה יום שביעי בשבת, נמצא שלא היה לו פנאי ומשום הכי מותר לגלח ברגל. אך אם היה חל שמיני שלו (בשבת) [בערב שבת] ערב הרגל, אסור לגלח ברגל, שהרי היה לו פנאי לגלח בערב שבת ערב הרגל, ומדלא גילח אסור לגלח במועד עד שיצא הרגל. אבל לאחר הרגל מותר, דהא בטלו ממנו גזרת ל׳ לגמרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לא צריכא [נצרך] אלא לאופן שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל, שודאי אינו יכול להסתפר בערב שבת שהוא היום השישי לאבלו.
The Gemara answers: No, the ruling of the baraita is necessary in the case where the seventh day of his mourning occurs on a Shabbat that is the eve of the Festival. In that case, he certainly cannot cut his hair on Friday because it is only the sixth day of his mourning, and so he is permitted to cut his hair on the intermediate days of the Festival.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) תַּנָּא בָּרָא סָבַר לַהּ כְּאַבָּא שָׁאוּל דְּאָמַר זמִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ וְיוֹם שְׁבִיעִי עוֹלֶה לוֹ לְכָאן וּלְכָאן וְכֵיוָן דְּשַׁבָּת הָוֵי אָנוּס הוּא.

The Gemara comments: The tanna of the baraita, who permits a mourner to cut his hair during the intermediate days of the Festival, holds in accordance with the opinion of Abba Shaul, who said: The legal status of part of the day is like that of an entire day, and therefore the seventh day counts as both the final day of the seven-day mourning period and the first day of the thirty-day mourning period. From the perspective of the halakhot of mourning, one would be permitted to cut his hair; however since this day is Shabbat, he is unavoidably prevented from doing so, and therefore he is permitted to cut his hair during the intermediate days of the Festival.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנא ברא סבר לה כאבא שאול דאמר: מקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן, וכיון דשבת הואי אנוס הוא – לפיכך מגלח במועד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האי תנא דברייתא – דתני אבל מגלח במועד.
סבר כאבא שאול – דיום שביעי עולה לכאן ולכאן לשבעה ולשלשים וכיון דכבר התחילו שלשים איבעי ליה לגלוחי קודם הרגל אלא דשבת הוי ואנוס הוא להכי מגלח במועד.
קאמ׳ תנא ברא. מותרין לגלח1 במועד.
דסבר כאבא שאול. דא׳ יום שביעי עולה לכאן [ולכאן].
והילכ׳ אתי רגל ומבטל לגזיר׳ ל׳ ומותר לגלח והכא אי לאו שבת ה״ל אנוס ושרי לגלח במועד והשת׳ ליכ׳ למימ׳ אי בעי ליה לגלח ערב שבת דהא בימי אבלו כ״ע לא פליגי דאסור ותנא דידן דלא חשיב אבל באילו מגלחין במועד סבר לה כרבנן ולא אמרי׳ מקצת היום ככולו ואכתי לא שלים אבלות דשבע׳ ולא בטלה גזיר׳ ל׳ אא״כ היו ח׳ ימים קודם הרגל ולא הוי אנוס דאפי׳ לא הוי שבת לא מצי מגלח ולהכי אינו מגלח במועד.
1. כעי״ז פרש״י ד״ה ותנא ברא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(9-10) והא דאמרי׳ דתנא דמתני׳ סבר לה כרבנן כו׳ – פי׳ משום דלא קתני בהאבל הזה אינו מגלח במועד דאלו ס״ל כאבא שאול למה לא יגלח במועד אי מדין אבלות הרי רגל מפסיקו לאבא שאול אי משום איסור מועד כיון דז׳ שלו שהוא ערב הרגל שבת היה הרי לא היה לו פנאי לגלח ואנוס הוא וק״ל ודילמא כאבא שאול ס״ל ואבל זה מגלח במועד ואע״ג דלא קתני ליה לאו ראיה היא דהא קתני כל שמגלחי׳ ונקט מקצתייהו דאי ס״ד דדוקא קתני מאי האי דמיבעיא לן בריש פרקי׳ גבי אומן שאבדה לו אבדה פשי׳ דאינו מגלח מדלא קתני לה כך הקשו בתוספות וקושיא גדולה היא והנכון בעיני דלעול׳ מנינא דמתני׳ לאו דוקא ומי׳ אלו ס״ל דאבל זה מגלח לא סגיא דלא למתנייה דמידי דאבל מעקר מכילתן היא וכדקתני ליה גבי מי שהפך את זיתיו לאשמועי׳ דס״ל כאבא שאול וכיון דלא תני ליה ודאי לית ליה דאבא שאול.
ומעירים, תנא ברא [התנא החיצון, של הברייתא] המתיר גילוח לאבל בחול המועד, סבר לה [סובר הוא] כאבא שאול, שאמר: מקצת היום ככולו, ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן, כאחרון של שבעה, וכראשון של שלושים. ומצד דיני אבל מותר היה לו לגלח, אלא וכיון שיום זה שבת הוי [הוא]אנוס הוא, ולכן מותר לגלח ברגל.
The Gemara comments: The tanna of the baraita, who permits a mourner to cut his hair during the intermediate days of the Festival, holds in accordance with the opinion of Abba Shaul, who said: The legal status of part of the day is like that of an entire day, and therefore the seventh day counts as both the final day of the seven-day mourning period and the first day of the thirty-day mourning period. From the perspective of the halakhot of mourning, one would be permitted to cut his hair; however since this day is Shabbat, he is unavoidably prevented from doing so, and therefore he is permitted to cut his hair during the intermediate days of the Festival.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תַּנָּא דִידַן סָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן דְּאָמְרִי לָא אָמְרִינַן מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ וְאַכַּתִּי לָא שְׁלִים אֲבֵילוּת דְּשִׁבְעָה.

The tanna of our mishna, on the other hand, who does not mention that a mourner is permitted to cut his hair on the intermediate days of a Festival, holds in accordance with the opinion of the Rabbis, who say: We do not say that the legal status of part of the day is like that of an entire day for a mourner. Therefore, he has not yet completed his seven-day period of mourning, and consequently he will not be permitted to cut his hair even after the Festival, until the completion of the thirty-day mourning period.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותנא דידן סבר לה כרבנן כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותנא דידן – דתני אלו מגלחין ברגל ולא אבל.
סבר כרבנן דאמרי לא אמרינן מקצת היום ככולו – אלא שבעה שלימין בעינן ואכתי לא שלים אבילות דשבעה קודם הרגל ולא הוי אנוס דאפי׳ לא הוי שבת לא מצי לגלח להכי אינו מגלח במועד.
ותנא דידן סבר לה כרבנן – ואין להקשות מ״מ יגלח ע״ש כמו חל שבעה שלו בערב שבת ערב הרגל דשרו רבנן לגלח ואע״ג דלית להו מקצת היום ככולו באבילות דהתם נשלם האבילות קודם יו״ט אע״ג דמגלח קודם שנשלם דהא לית להו מקצת היום ככולו באבילות והכא מיהא אית להו משום כבוד יו״ט דאשכחן (יומא דף ו:) בזב וזבה דהויא מקצת היום ככולו אבל כשיש עדיין ימי אבילות לא אבל תימה דהיכי אסרינן מהאי דלא תני מתניתין האבל והכהן מותרים לגלח משום דלית ליה פנאי והא מיבעיא לעיל (דף יד.) באבדה לו אבידה ולא פשיט מדלא תני לה דאיכא למימר תנא ושייר כמו כן הני תני ושייר ויש לומר כיון דאשכחנא פלוגתא דאבא שאול ורבנן באבל אית לן למימר דתנא דמתני׳ וברייתא בהכי פליגי וכיון דבאבל פליגי בכהן נמי פליגי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 9]

תוס׳ בד״ה ותנא דידן כו׳ מ״מ יגלח ע״ש כמו חל ז׳ שלו בע״ש ערב הרגל כו׳ עכ״ל אין זה מובן דהך מלתא גופא בחל ז׳ שלו בע״ש ערב הרגל היינו פלוגתייהו דרבנן על אבא שאול ואסרי לגלח ועוד היאך יגלח היום בע״ש בששי מימי אבלו דהא [אפי׳] אפשר בע״ש בז׳ מימי אבלו בערב הרגל לא יגלח לרבנן ונ״ל להגיה חל ז׳ שלו בע״ש והשבת חל בערב הרגל דשרו רבנן לגלח בע״ש שלו משום דאנוס הוא דלא יכול לגלח למחר ביום השבת ומדרבנן נשמע לאבא שאול דה״נ הכא כיון דאנוס הוא ולא יוכל לגלח למחר ביום השבת ערב הרגל יגלח בע״ש בששי מימי אבלו ותירצו דאינו דומה דהכא לרבנן כיון דאנוס הוא אית להו מקצת היום ככולו משום כבוד י״ט כיון שנשלם האבילות קודם י״ט משא״כ לאבא שאול הכא שיש עדיין אבילות בע״ש שהוא יום הששי מימי אבלו ואסור לגלח אע״ג דאנוס הוא ודו״ק:
בא״ד דהיכא אסרינן כו׳ מהאי דלא תני כו׳ כצ״ל:
תוס׳ ד״ה ותנא דידן וכו׳ דאיכא למימר תנא ושייר. עיין שבת דף עה ע״ב תוספות ד״ה חסר אחת ובכתובות רפ״ג תוספות ד״ה ועל הכותית:
תנא דידן סבר לה כרבנן [התנא שלנו במשנה האוסר גילוח לאבל סבור כדעת חכמים] דאמרי הם אומרים]: לא אמרינן [אין אנו אומרים] מקצת היום ככולו באבל ואכתי [ועדיין] לא שלים [נשלמה] אבילות של שבעה ולכן לא הותר לו לגלח ברגל.
The tanna of our mishna, on the other hand, who does not mention that a mourner is permitted to cut his hair on the intermediate days of a Festival, holds in accordance with the opinion of the Rabbis, who say: We do not say that the legal status of part of the day is like that of an entire day for a mourner. Therefore, he has not yet completed his seven-day period of mourning, and consequently he will not be permitted to cut his hair even after the Festival, until the completion of the thirty-day mourning period.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) הַאי כֹּהֵן הֵיכִי דָּמֵי אִילֵּימָא דִּשְׁלִים מִשְׁמַרְתּוֹ עֶרֶב הָרֶגֶל אִיבְּעִי לֵיהּ לְגַלּוֹחֵי עֶרֶב הָרֶגֶל.

The Gemara continues and asks: The case of this priest, who is permitted to cut his hair during the intermediate days of a Festival, what are the circumstances? If we say that he completed his watch on the eve of the Festival, then he should have cut his hair on the eve of the Festival.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כהן נמי כגון דשלים ליה משמרתו ברגל כו׳ – ופשוטה היא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דשלים משמרתו ערב הרגל – בשבת דלעולם לא שלמה משמרה אלא בשבת.
איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל – כלומר בערב שבת שהוא ערב הרגל דהא אמרינן (לעיל דף יד.) אנשי משמר אסורין בגילוח ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האי כהן ה״ד אלימא דשלים משמרתו ערב הרגל איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל – פי׳ דשלים משמרתו בכניס׳ ערב הרגל כגון שהיה יום א׳ בשבת ערב הרגל ושלמות המשמרת בשבת שלפניו כי כל המשמרות מתחדשות בשבת וכיון דכן פושע הוא דה״ל לגלוחי יום א׳ פי׳ שהוא ערב הרגל.
ועוד שואלים: האי כהן היכי דמי [כהן זה שהזכרנו שמותר לגלח ברגל כיצד היה בדיוק]? אילימא דשלים [אם תאמר שהשלים] את משמרתו ערב הרגל — איבעי ליה לגלוחי [צריך היה לו לגלח] ערב הרגל!
The Gemara continues and asks: The case of this priest, who is permitted to cut his hair during the intermediate days of a Festival, what are the circumstances? If we say that he completed his watch on the eve of the Festival, then he should have cut his hair on the eve of the Festival.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) לָא צְרִיכָא חדִּשְׁלִים מִשְׁמַרְתּוֹ בָּרֶגֶל תַּנָּא דִידַן סָבַר כֵּיוָן דִּתְנַן טבִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה הָיוּ כׇּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּאֵימוּרֵי הָרְגָלִים וּבְחִילּוּק לֶחֶם הַפָּנִים כְּמַאן דְּלָא שְׁלִים מִשְׁמַרְתּוֹ בָּרֶגֶל דָּמֵי וְתַנָּא בָּרָא סָבַר אע״גאַף עַל גַּב דְּשָׁיֵיךְ בְּהָנָךְ מִשְׁמָרוֹת מִשְׁמַרְתֵּיהּ מִיהָא שְׁלִימָא לֵיהּ.

The Gemara answers: No, the ruling of the baraita is necessary in the case where one completed his watch during the Festival week itself. The tanna of our mishna holds that since we learned in a mishna (Sukka 55b): At the year, i.e., the three pilgrimage Festivals, all of the priestly watches share equally in the Festival offerings and in the division of the shewbread among the priests on Shabbat that occurs on the Festival, therefore, he is considered like one whose watch was not completed during the Festival, and he may not cut his hair until after the Festival. And the tanna of the baraita holds that although he belongs also to those other watches serving during the Festival, nevertheless, his own watch was completed before the Festival, and so he is permitted to cut his hair.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פרמשתק
פרמשתקא(מועד קטן יז:) פרעה שהיה בימי משה הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתקו אמה וזרת פי׳ הגיד שלו.
ערך אהל
אהלב(תענית יג) (מועד קטן יז) (נדה סו:) לא בנתר ולא באהל (בבא קמא פה.) רפוי אוהל׳ קורא וקלבא (שבת ק״י) וג׳ קפיזי אהלא תולענא פי׳ אדום כתולעת שני (בפרק אין מעמידין כה) בגמר׳ אין מתרפאין בשבת מאי בורית אוהלא והא תני׳ הבורית והאהל תרי גווני אוהלא והזיכותי בבור כפי תרגומו ודכיית באהלא ידי ש״מ אוהלא ענין בורית וענין נתר הוא והזיכותי בבור כפי בבורית מבעי ליה וזה בורית ונתר מכבסין בו בגדים ורוחצין בו ידים ושמעתי כי עיקרו מין עשב. הנהו אהלויי דכל יומא הוה אפי חד מינייהו בפרק השוכר את האומנין בגמרא דכל האומנין ובסוף גמרא דנדרים (נדרים צא) אמר להן אם כן חד מן גוים אהלויי פירוש הגוים המוכרין בושם מור ואהלות ובלשון יון אקסילאלוא ותרגום מירא דכיא ואקסילאלואין.
ערך תבר
תברג(ביצה יא.) מחלוקת בעלי אבל בתברא גרמי דברי הכל מותר (תענית לא) וקרו ליה יום תבר מגל פי׳ מעתה אין אנו צריכין מגל לחתוך בו עצים שמיום ט״ו באב תשש כח השמש וכשכורתין עצים מן היער אינן מתיבשין ונשארת בהן לחלוחית ומדליעין וכל עץ שיש בו תולעת פסול לגבי מזבח מכאן ואילך מן ט״ו באב כל המוסיף במשנתו לשנות מוסיף מן הלילה ליום ששונה גם בלילה יוסיף לו הקב״ה אורך ימים ועושר וכבוד דלא מוסיף אלא ישן כל הלילה יאסף כלומר מתרשל ואינו מבקש חיים התורה כתוב בה כי היא חייך ואורך ימיך (בבא קמא מז:) תברא מי ששנה זו לא שנה זו פי׳ רב חננאל ז״ל שבועה היא שנשבע כדגרסינן (מועד קטן יז) מאי תברא אמר רבי צחק בריה דרב יהודה תברי בתי. פירוש אחר בוודאי שוברת זו את זו ומי ששנה זו לא שנה זו (בבראשית רבה בריש אלה תולדות נח) אף היא לא תברה פי׳ אינה קושיא ולמה תניאון תרגום ירושלמי ולמה כען תתברון (א״ב תרגום עץ השדה שבר אילני תקלא תבר).
א. [דאס מענליכע גליד.]
ב. [איין גאטונג זייף.]
ג. [צערברעכען.]
דשלים משמרה ברגל – כגון דהוי יום חמישי יום ראשון של רגל דלא מצי לגלח דהוי י״ט ושלים משמרתו בשבת שהוא יום שלישי לרגל.
תנא דידן – דאמר אינו מגלח במועד.
סבר כיון דתנן בשלשה פרקים – בשלשה רגלים כל המשמרות שוים אכתי כמאן דלא שלים משמרתו דמי ועדיין יש לו חלק באימורי רגלים ולא שלים משמרתו בכל הרגל להכי אינו מגלח ברגל כדתנן אנשי משמר אסורין לגלח.
ותנא ברא – דאמר מותרין לגלח.
אע״ג דשייך בהנך משמרות – [שלים] עיקר משמרתו דידיה להכי מותר בגילוח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואלא דשלים משמרתו ברגל – פי׳ בכניסת הרגל כי הרגל יום א׳ בשבת תנא דידן סבר דלא חשיב שלימו׳ משמרתו ביום כיון שכל המשמרות יש להם ברגלים חלק׳ בלחם הפני׳ ובאימורי הרגלים הוה לן כאלו נמשכה משמרתו של זה כל הרגל וקיימא לן דכהן אסור לגלח במשמרתו ואע״ג דבה׳ מותר מפני כבוד השבת ואי מקלע יום ה׳ במועד יהא מותר לגלח מ״מ משום חד יומא לא מצי למתני שיהא כהן מותר לגלח וא״ת ואפי׳ תימא דלא שלימה משמרתו למה יהא אסור לגלח דהאי טעמא דאנשי משמר אסורי׳ לספר בימי משמרתן אינו אלא כדי שלא יפשעו ויכנסו למשמרתן כשהן מנוולי׳ וכדאיתא בריש פרקין ובהאי ליתא לההוא טעמא וי״ל דאפי׳ הכי לא פליג רבנן.
ותנא ברא סבר דאע״ג דשייך בהנך משמרות משמרה דידה שלימה ליה וכיון דכן מותר הוא לגלח במועד כיון שאינה משמרת שלו והקשה רש״י ז״ל דנהי דמדין משמרתו מותר לגלח כדאמרן משום דשלימ׳ משמרתו מ״מ יהא אסור מדין מועד שהרי היה לו פנאי קודם המועד בשבוע שעברה דקיימא לן ובה׳ מותרין מפני כבוד השבת ותרץ הוא ז״ל דההוא אכבוס קאי ולכבס להניח עד השבת אבל לגלח בה׳ אינו כבוד שבת וכההי׳ דאמרי׳ גבי ט׳ באב ובה׳ מותרין מפני כבוד השבת ואמרי׳ עלה דהיינו לכבס ולהניח דאלו לכבס וללבוש מאי כבוד שבת איכא ואינו נכון דגבי כבוס שלבש אותו בה׳ ודאי ליכא כבוס שבת שהוא מתלכלך קודם אבל בגלוח ודאי כבוד שבת איכא כשהוא מגלח בה׳. ועוד יגלח ביום ו׳ שהוא ודאי מפני כבוד שבת דהא ודאי ה׳ דהכא לאו דוקא כי ההיא בט׳ באב דהוי דוקא דהתם הוא משום דיום ו׳ ט׳ באב. ובתוספות פי׳ דודאי אם חל הרגל יום א׳ אסור לגלח במועד לדברי הכל דהא היה לו פנאי בה׳ ובו׳ והכא שלימות משמרה דאמרי׳ לאו שלימות ממש אלא כדשלמה ליה לענין איסור גלות ודאמרי׳ דשלימ׳ משמרתו ערב הרגל כגון שהיה ערב הרגל יום ס׳ דקיימא לן בה׳ מותרין ודאמרי׳ דשלימא ליה ברגל כגון שהיה הרגל יום ה׳ ממש ולא היה לו פנאי לגלח באותו שבוע כלל וא״ת ואליבא דתנא דידן נהי דסבר דלא חשיב דשלימ׳ משמרתו מפני שיש לו חלק באמורי הרגלים ולחם הפנים מ״מ הרי הרגל ביום ה׳ והוי י״ט ו׳ חולו של מועד והוא מותר לגלח בו דאי משום מועד אנוס הוא ואי משום משמרה הא אמרי׳ דבה׳ מותרי׳ מפני כבוד השבת וכ״ש בו׳ כדאמרן. וי״ל דאין ה״נ ומשום התר יום א׳ לא מצי למתנייה בהדי אידך דקתני שמגלחי׳ בכל המועד.
בד״ה סבר כיון כו׳ כל המשמרות שוים אכתי כו׳ בד״ה אע״ג כו׳ שלים עיקר משמרתו כו׳ כצ״ל:
ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דשלים [שהשלים] משמרתו ברגל עצמו. התנא דידן [שלנו] סבר: כיון דתנן [ששנינו במשנה]: בשלשה פרקים בשלושת הרגלים בשנה היו כל המשמרות שוות בזכויותיהם, והיו מתחלקות בשווה באימורי (קרבנות) הרגלים, ובחילוק לחם הפנים המתחלק לכהנים בשבת שברגל. וכיון שברגל משמשות כל המשמרות כאחת, כמאן דלא שלים [כמי שלא השלים] את משמרתו ברגל דמי [הוא נחשב], ואסור בתספורת עד סוף הרגל, והתנא ברא [החיצון] של הברייתא סבר: אף על גב [אף על פי] שהוא שייך בהנך [באותן] משמרות שברגל, משמרתיה מיהא שלימא ליה [משמרתו שלו על כל פנים נשלמה לו] ומותר לו לגלח.
The Gemara answers: No, the ruling of the baraita is necessary in the case where one completed his watch during the Festival week itself. The tanna of our mishna holds that since we learned in a mishna (Sukka 55b): At the year, i.e., the three pilgrimage Festivals, all of the priestly watches share equally in the Festival offerings and in the division of the shewbread among the priests on Shabbat that occurs on the Festival, therefore, he is considered like one whose watch was not completed during the Festival, and he may not cut his hair until after the Festival. And the tanna of the baraita holds that although he belongs also to those other watches serving during the Festival, nevertheless, his own watch was completed before the Festival, and so he is permitted to cut his hair.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) תָּנוּ רַבָּנַן כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ מוּתָּרִין לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד מוּתָּרִין לְגַלֵּחַ בִּימֵי אֶבְלָן.

§ The Sages taught the following baraita: All those about whom it was said that they are permitted to cut their hair on the intermediate days of a Festival because they were unable to do so beforehand, they may similarly cut their hair during the period of their mourning if they had been unable to do so beforehand.
רי״ףר״י מלונילר׳ יהודה אלמדארירמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל אלו שאמרו מותרין לגלח ברגל. כגון הני דמני במתניתין.
מותרין לגלח בימי אבלן. אם יצא מבית האסורין בימי אבלו. ומוקים לה להאי בריתא בגמרא לאו באותו אֵבֶל ראשון שמצא בתוך ביתו בשעה שיצא מבית האסורין קאמר דמותר, דבההוא אבל ודאי אסור כל ל׳ יום, אלא אם תוך אותן ל׳ יום אירע לו אבל אחר, שרינן ליה לגלח ולגהץ בגדיו בתוך האבל השני, כיון שעמד ימים רבים שלא גילח ושלא גיהץ קודם שהתחילו שני ימי האבילות, שהרי עמד במדינת הים או בבית האסורים ימים רבים, שאם לא בא ממדינת הים, אלא שתכפוהו אבליו אבלות אחר אבלות, אף על גב דשריה ליה לגלח ולכבס, לא שרינן ליה כל כך אלא בתער ולא במספרים, במים צונן או חמין ולא בנתר ובורית אבל האי שבא ממדינת הים, ואחר כך תכפוהו אבליו זה אחר זה, שרינן ליה לגלח אפילו במספרים ולגהץ בגדיו במים ואפר ובנתר ובורית.
אבל לא תכפוהו אבליו. אלא שמצאם באבלות בכל אותן ל׳ יום, אסור לגלח ולגהץ.
ורוחץ כל גופו בצונן. כיון שתכפוהו אבליו אפילו תוך שבעה, אף על פי ששאר אבלים אסורין לרחוץ בצונן כל גופן.
כל אילו שאמרו מותרין לגלח.
בימי אבלן. שאם בא ממדינ׳ הים בימי אבלו או מבית השבייה וכן כולם1 ומותרין לגלח כדרכן במספרים2.
1. וכ״כ בנמוק״י פירוש כל אלו שאמרו יוצא מבית האסורים ושאר דתנינן במתני׳. וכ״כ בשיטת ריב״ב.
2. עיין רש״י ד״ה הא איתמר דמבואר כדברי רבינו שמותר לגלח במספריים.
תנו רבנן כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד. כגון הבא ממדינת הים שהלך להרויח ומבית השביה והיוצא מבית האסורין ומנודה שהתירו לו חכמים וכל הנשאל לחכם והותר והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו אסורין לגלח בימי אבלו והתניא מותרין אמר רב חסדא אמר רבינא כי תניא מותרין בשתכפוהו אבליו דתניא תכפוהו אביליו בזה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער אבל לא במספרים ומכבס במים אבל לא בנתר ולא בחול פירש לשאר אנשים תכפוהו אבל (לא) צריך שנוי בתכבוסת ובתספורת אבל הבא ממדינת הים וחביריו שלא היה לו שהות לגלח עד שתכפוהו אביליו זה אחר זה מותרין לגלח כדרכן בתער ובמספרים ואפילו בתוך שבעה היא דומיא דכיבוס כסותו בנוים ובאלו אמרו במועד התירו בהן כדרכן.
לרבינו האיי [גאון]: תער ומספרים משונין זה מזה ותער בלשון תורה הוא מספרים וכן מתרגמי׳ אותו והוא אלמום העשוי לגילוח ולהשחתה ואשר אינו משחית לגמרי קורין לו חכמים תער, ובירושלמי מיקל בסכין ובמספורת אבל לא במספרים כך מצינו בהלכות הרב ר׳ יצחק בן גיאת ז״ל ובעל הערוך ז״ל הקשה מהא דאמרינן בנזירות (דף מ׳ ע״ב) מיקל אדם כל גופו בתער והוינן בה ומתרץ הא בתער הא במספרי׳, והא רב תער קאמר כעין תער, ובודאי שתשובה זו משובשת היא דתער בין בלשון תורה בין בלשון חכמים הוא המשחית לגמרי כדאמרי׳ בקידושין (ל״ה ע״ב) אי זה גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער ומשחית לגמרי הוא ולא הזכירו גילוח אלא למעט המלקט במלקט שיש בו השחתה ואין בו גילוח דכל שער ושער מלקט ועוקרו לעצמו אבל התער משחית לגמרי הוא ומספרים בין בלשון תורה בין בלשון חכמים יש בהן גילוח ולא השחתה וכן מזכירין בכל מקום גילוח דהשחתה בתער ולא במספרים והחמיר מדבריהם במספרים כעין תער כדאיתא התם בנזירות וזו שאמרו כאן מיקל בתער הטעתו לגאון ז״ל בפירוש זה כסבור לומר דמפני שאין בו השחתה התירו כן, ולא היא דהכא לא משום השחתה שרינן דאטו גילוח באבל מותר אלא הכא במיקל משטר ראשו ומספר ממנו קצת עסקינן כדאמר בהדיא והדבר ידוע שהחותך מן השער קצתו אין דרכו בתער ואי אפשר לגלחו כהוגן אלא בזוג של מספרים ומשום שהוא שלא כדרך המתגלחין ובשינוי מותר בסכין ובמספורת שהתער בכאן כסכין הוא ולשון התרגום שהזכיר הגאון אינו כדבריו שתרגומו של תער בארמית מספר לשון יחיד והוא הסכין המחודד המשחית שער ומספרים בכל מקום לשון רבים והוא הזוג המגלח הנקרא אלמוס ודברים פשוטים הם.
גופא דברייתא בתוספתא (ב,א) כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותרין לספר בתוך שלשים של אבל אע״פ שהתירו לו לספר לא יספר ברשות הרבים אלא מספר הוא בצינעא בתוך ביתו פירוש בין באבל בין במועד וכן הלכה.
כל שבעה אסור לכבס כסותו אפילו במים ואם תכפוהו אביליו זה אחר זה והכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים אמר רב חסדא בתער אבל לא במספרים במים אבל לא בנתר ולא בחול, ואמר רב חסדא זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת כלומר אסור לכבס כסותו כל שבעה במים ואף על פי שאינו גיהוץ שכל כביסה אסור לאבל כל שבעה ואסור בכלים מכובסין ישנים ואצ״ל חדשים דשלח רב יצחק בר גיורי משמיה דר׳ יוחנן אף על פי שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ אבל אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה ואין שבעה של אבילות פחותין משבעה של תשעה באב אלא חמורין הן ממנו בכל מקום.
ובנימוקי הצרפתים מצינו שרש״י ז״ל התיר להחליף וללבוש בשבעת ימי אבילות חלוק המכובס קודם לכן. ואין זה נכון שכשאמרו אסור בכביסה לא לכבס בלבד אמרו שלא מפני איסור המלאכה נגעו בה אלא שאסור ללבוש וכן בגיהוץ לענין שלשים לבישה אסרו ולבישה הזכירו בין שכבסן עכשיו בין שכבסן מקודם לכן וכן שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה לענין כלי פשתן לבישתן אסרו ואפילו במכובסין מתחלה משמע והרי אפילו במכובסין בשבת זו כביסתו מותרת היא אלא בימים של שביתה ומשום איסור מלאכה, אבל משום אבילות עיקר איסור בלבישה הוא, והורו חכמי הצרפתים ז״ל בסדינין ומצעות של מטה שאסור לכבסן אחד הלובש ואחד המציען תחתיו אסור. וכן דעת הראב״ד לפנינו בשער הזה, ומטפחות ידים נמי אסרו ואף על פי שמותרין במועד וכל אלו שאמרו מותרין לגלח בימי אבלן והוא הדין לכיבוס.
וקרוב (נראה) בעיני לומר שאסור בכלים חדשים צבועין וכן בישנים מכובסין יוצאין מתחת המכבש דהא לתנא קמא ולרבי אסורין כל שלשים ולא היקל ר׳ אלעזר ברבי שמעון אלא בגזירת שלשים אבל בגזירת כל שבעה נחמיר בכולן דומיא דכיבוס מים בישנים ולבנים.
תוספת׳ (א,ב): כל אלו שאמרו מכבסין במועד מותר לכבס בתוך ל׳ של אבל אע״פ שהתירו לו לכבס לא יוליך כליו לכובס אלא מכבס הוא בצינע׳ בתוך ביתו והא מתנית׳ בשתכפוהו אבליו היא כדבעינן למימר קמן בתספורת שאם בא ממדינת הים ותכף שבא תכפוהו אבליו זו אחר זו מכבס כסותו בנתר ובחול כדרכו ולא יוליכנו לכובס אלא מכבס בצינעא בתוך ביתו וכן הוא לובש כלים חדשים לבנים בתוך שלשים.
לכבס ולהניח לאחר האבל הרבה כתבו בה, ואני אומר אסור מצד מלאכה בין על ידו בין על ידי אחרים ואה היו כסות קבולת ביד אחרים מכבס כדרכו ולאחר ז׳ עושה אפילו גיהוץ בין לעצמו בין לאחרים, ואינו ענין לשבת של תשעה באב דהתם גזרו עליהם מפני שאיסורו שוה בכל אדם שלא יעשו מלאכה שאינה צריכ׳ ויבואו בה לידי חשד או לידי תקלה ועוד דשבת של תשעה באב חמור הוא משלשים של אבל לענין כיבוס מפני שהוא אבילו׳ דרבי׳ כדאית׳ בפ׳ החולץ (מ״ג ע״ב) ואין למדין קל מחמור להחמיר עליו, והכי תניא באבל [פ״ז] ומותר להוליך כלים לגיהוץ בתוך שלשים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: כל אלו שאמרו שהם מותרין לגלח במועד כשלא הספיקו לגלח קודם מפני האונס — מותרין לגלח בימי אבלן אם קודם לכן לא גילחו מחמת אונס.
§ The Sages taught the following baraita: All those about whom it was said that they are permitted to cut their hair on the intermediate days of a Festival because they were unable to do so beforehand, they may similarly cut their hair during the period of their mourning if they had been unable to do so beforehand.
רי״ףר״י מלונילר׳ יהודה אלמדארירמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְהָתַנְיָא אֲסוּרִים אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב שֵׁילָא יכִּי תַּנְיָא הָכָא מוּתָּרִין בְּשֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו.

The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita: They are nevertheless prohibited from cutting their hair during the period of their mourning? Rav Ḥisda said that Rav Sheila said: When it is taught in the baraita that they are permitted to cut their hair, it is referring to one for whom two periods of mourning applied in succession. In other words, this person was required to practice one period of mourning immediately following another period of mourning, and he is unable to endure the prescribed restrictions for such an extended period.
עין משפט נר מצוהרי״ףר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וה״מ בשתכפוהו אבליו. שרבו אבליו דכיון דאיכ׳ תרי שבא ממדינת הים וגם תכפוהו מותר לגלח1 אבל לא תכפוהו אבליו אלא בא ממדינ׳ הים ומצא שמת לו מת אחד2 אסור לגלח.
1. כעי״ז בפרש״י לרי״ף ד״ה בשתכפוהו.
2. מבואר דיותר ממת אחד חשיב תכפוהו אבליו ומותר לגלח. וכ״כ בטור ושו״ע יו״ד סימן ש״צ ס״ג דאם תכפוהו שני אבלות בזה אחר זה שרי. אמנם עיין בר״ח שפירש קודם שישלים ימי אבל זה מת לו מת אחר וכן עוד בתוך ימי אבל זה מת לו מת אחר. משמע דבעינן ג׳ מתים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת האומרת שאסורים לגלח בימי אבלם! אמר רב חסדא אמר רב שילא: כי תניא הכא [כאשר שנינו בברייתא כאן] מותרין — הוא כשתכפוהו אבליו, שהיתה לו אבילות אחר אבילות ואינו יכול לסבול במשך זמן רב.
The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita: They are nevertheless prohibited from cutting their hair during the period of their mourning? Rav Ḥisda said that Rav Sheila said: When it is taught in the baraita that they are permitted to cut their hair, it is referring to one for whom two periods of mourning applied in succession. In other words, this person was required to practice one period of mourning immediately following another period of mourning, and he is unable to endure the prescribed restrictions for such an extended period.
עין משפט נר מצוהרי״ףר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אִי בְּשֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו מַאי אִירְיָא כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ אפי׳אֲפִילּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא נָמֵי דְּתַנְיָא כתְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו זֶה אַחַר זֶה הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ מֵיקֵל בְּתַעַר לוּמְכַבֵּס כְּסוּתוֹ בְּמַיִם.

The Gemara asks: If this is referring to a case where his mourning applied in succession, then why specifically does the baraita discuss all those about whom it was said that they may cut their hair? The allowance should apply even to everyone, not only to those who had been unavoidably prevented from cutting their hair in the preceding period, as it is taught in a baraita: If one’s mourning periods applied in succession, one after the other, and his hair grew long and became heavy, he may lighten it by cutting his hair with a razor, and he may wash his garment in water, so that he does not suffer for such a long time without cutting his hair or washing his clothes.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףראב״ןר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן: תכפוהו אבליו זה אחר זה – פי׳ קודם שישלים ימי אבל זה מת לו מת אחר וכן עוד בתוך ימי אבל זה מת לו מת אחר הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותכפוהו אבליו והכביד שערו מגלחו (במועד) [בתער]⁠א ולא במספריים, ומכבס כסותו במים ולא בחול ולא בנתר.
בכל זמן שמתו מוטל לפניו אוכל אצל חבירו, אין לו חבר אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר עושה מחיצה ואוכל ואם אין יכול לעשות מחיצה הופך פניו לכותל ואוכל, ואינו מיסב ואינו אוכל כל צרכו ואינו שותה כל צרכו ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואין מזמנין עליו ואם בירך אין עונין אחריו אמן ואחרים שבירכו אין עונה אחריהם אמן. במה דברים אמורים בחול אבל בשבת מיסב ואוכל כל צרכו ואוכל בשר ושותה יין ומזמנין עליו ואם בירך עונין אחריו אמן. אמר רבן שמעון בן גמליאל הואיל והתרתה לו את כל אלה חייב בשאר מצות של תורה, אם חיי שעה היתרתה לו חיי העולם הבא לא כ״ש. אמר ר׳ יהושע הלכה כרשב״ג. מכאן אני רואה דמה שנוהג האונן לישב במנחה בשבת לפני בית הכנסת ואינו נכנס בכנסת, שאינו מנהג, דכיון דחייב במצות צריך ליכנס. ואני שמעתי מפי הזקנים שלא היו נוהגין כן במגנצא לפני הגזירהג.
דותחילת קריעות טפח ותוספת כל שהוא. אמרו לו מת אביו וקרע מת בנו והוסיף, תחתון מתאחה עליון אינו מתאחה.
א. כצ״ל והאותיות קרובות להתחלף.
ב. עד הלכה כרשב״ג הוא לשון הירושלמי בפירקין הלכה ה. ושונה בכמה פרטים מאשר בבבלי דף כג ע״ב.
ג. וכתב ראבי״ה (סי׳ תתמא סעיף מא) על דברי רבינו: ואני אומר דיפה נהגו כמו שנכתוב כלפי סוף המסכת (סעיף סט) דתניא בירושלמי (פ״ג ה״ה די״א סע״ב) מראין פנים בשבת מפני הכבוד. ועוד שם בסעיף סט: וזהו [הירושלמי] סעד נמי למה שנוהגין לישב עם האבל לפני בית הכנסת באבילתו ובאנינותו מפני הכבוד.
ד. כו ע״ב.
ושאר אדם שתכפוהו אבליו ולא בא ממדינ׳ הים מקיל בתער. ע״י שינוי1.
1. וכ״כ בחדושי הר״ן חותך מקצתו בתער שהוא בסכין דרך שינוי ולא במספרים כדרך המתגלחין. וכעי״ז כתב הריטב״א. וכן פרש״י תענית דף י״ג א׳ ד״ה ובתער. ועיין בר״ן שהביא עוד פירוש בתער שיגלח מלמטה עיקרי השער כדי להקל עליו. אבל לא במספרים שיחתוך מזנבות השער מפני שזה נראה לעינים אבל תחת שערן אינו נראה. וכעי״ז כתב בנמוק״י.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דתניא תכפוהו אביליו – פי׳ שבאו עליו אבלות רצופין עד שנתנוול.
הכביד שערי מיקל בתער כו׳ – וקס״ד דתער ובמים כדרכו אמרי׳. ופרקי׳ דההיא ע״י שנוי כדאמר רב חסדא שמגלח ראשו בתער שאינו דרך ומכבס כסותו במים צוננין ולא בנתר ולא בחול וכי אמרי׳ באידך שיצא מבית האסורי׳ וחביריו ותכפהו אביליו היינו שהן מותרין כדרכן ולא שנוי וכיון דקתני מכבס שמעי׳ דאפי׳ בתוך ז׳ מיירי דהא איסור תכבוסת מאבילות ז׳ הוא ואין אבלות למד אלא תספורת וגיהוץ ונשואין וכניס׳ משתה.
(15-17) והיינו דאמרי׳ זאת אומרת אבל איסור תכבוסת – פי׳ תוך ז׳ ואפי׳ במים צונן דאלו תכבוסת בחמין פשיט דהא מיואב שמעי׳ לה כדאי׳ בפרק דלעיל אלא כדאמרן.
ושואלים: אי [אם] בשתכפוהו אבליו מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] כל אלו שאמרו, אפילו כולי עלמא נמי [כל העולם גם כן]? ולא רק אלה שהיו אנוסים קודם, דתניא הרי שנינו בברייתא]: תכפוהו אבליו זה אחר זה, אם הכביד שערו — מיקל וחותך משערו בתער, ומכבס כסותו במים שלא יתענה זמן רב כל כך בלא תספורת וכביסה.
The Gemara asks: If this is referring to a case where his mourning applied in succession, then why specifically does the baraita discuss all those about whom it was said that they may cut their hair? The allowance should apply even to everyone, not only to those who had been unavoidably prevented from cutting their hair in the preceding period, as it is taught in a baraita: If one’s mourning periods applied in succession, one after the other, and his hair grew long and became heavy, he may lighten it by cutting his hair with a razor, and he may wash his garment in water, so that he does not suffer for such a long time without cutting his hair or washing his clothes.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףראב״ןר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) הָא אִתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַב חִסְדָּא מבְּתַעַר וְלֹא בְּמִסְפָּרַיִם נבְּמַיִם וְלֹא בְּנֶתֶר וְלֹא בְּאָהָל אָמַר רַב חִסְדָּא זֹאת אוֹמֶרֶת אָבֵל אָסוּר בְּתִכְבּוֹסֶת.

The Gemara answers: But wasn’t it said with regard to that baraita: Rav Ḥisda said: When it states that one may cut his hair, it means that he may do so with a razor, but not with scissors? Similarly, when it states that one may wash his clothes, it means that he may launder them with water, but not with neter or soap. Therefore, the baraita teaches that if one had been unavoidably prevented from performing these actions beforehand and then had to observe a double mourning period, he may cut his hair in an ordinary manner, without performing these actions in an altered way. Rav Ḥisda said: That is to say that, generally speaking, a mourner is prohibited from laundering his clothes.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמר רב חסדא: – נוטל שערו1 בתער ולא במספריים. מכבס במים לבדם ולא בנתר ולא בחול, זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126 נכפל כאן: ״ומיקל בתער ומכבס כסותו במים. ואמר רב חסדא נוטל שערו״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא אתמר עלה – הא דתני תכפוהו אבליו מיקל בתער ולא במספרים וקאתי ברייתא דכל הני שמותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלו כשתכפוהו אבליו ומגלח במספרים.
זאת אומרת – מדתני תכפוהו אבליו מכבס כסותו מכלל דשאר אבל אסור בתכבוסת.
זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת – וא״ת פשיטא דהא אפי׳ שאר מלאכות אסור וי״ל משום דקתני לקמן (דף כא.) אלו דברים שאבל אסור בהן ולא קתני תכבוסת אי נמי תכבוסת (חייב) קאמר.
אבל בחמין אסור. אף על פי שתכפוהו אבליו, כיון דאיפשר בצונן. ואפילו בא ממדינת הים ותכפוהו אבליו, אף על גב דשרינן ליה לגלח ולגהץ כי אורחיה, אבל רחיצה בחמין לא שרינן ליה כיון דאיפשר בצונן.
רב1 היי גאון תער ומספרים משונין מעט זה מזה ויש שינוי בין לשון תורה ולשון חכמים כי תער בלשון חכמים מספרים דתרגו׳ והעבירו תער ותעבור מספר והעשוי לגילוח ולהשחת׳ קרוי בלשון חכמי׳ מספרים ואשר אינו משחית לגמרי קוראין לו חכמים תער עכ״ל.
1. הביאו בשערי שמחה לרי״צ גיאות הלכות אבלות עמוד מ״ט וז״ל ואמר מר רב האיי דתער ומספרים בל׳ חכמים וכן מתרגמים אותו והואיל מום שעשוי לגלוח ולהשחתה ואשר אינו משחית לגמרי קורין לו חכמים תער. ועיי״ש בהגות יצחק ירנן שהעיר שנפלו שיבושים בהעתקה והביא דברי הרמב״ן בתורת האדם שהעתיק דברי הריצ״ג בשם רב האי והוא כלשון שהעתיקו רבינו עיי״ש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 15]

בד״ה זאת אומרת כו׳ פשיטא דהא אפילו שאר מלאכות אסור כו׳ אלו דברים שאבל אסור כו׳ ולא קתני תכבוסת כו׳ עכ״ל לא ידענו מה תיקנו בזה דהא קא חשיב נמי באלו דברים שאבל אסור בהן מלאכה וא״כ תכבוסת נמי בכלל ועיין לקמן בתוס׳ עוד בזה אמאי לא קתני נמי תכבוסת ודו״ק:
בא״ד א״נ תכבוסת מים קאמר עכ״ל כצ״ל נ״ל ופי׳ דמדקתני בתכפוהו אבליו מכבס כסותו במים למדנו דאבל אסור בתכבוסת מים לחוד אף בלא נתר ואהל ודו״ק:
ומשיבים: הא אתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] בפירושה של ברייתא זו, שאמר רב חסדא: מה שאמרו שמותר להסתפר הרי הוא בתער בלבד ולא במספרים, ולכבס, מותר לו במים ולא בנתר ולא באהל (מיני סבון). ולכן הברייתא שלנו באה ללמד, שאם היה אונס אחר קודם לכן רשאי האבל שתכפוהו אבליו לגלח כדרכו, ואיננו צריך לעשות בשינוי. אמר רב חסדא: זאת אומרת, מן הברייתא אפשר ללמוד את הדין הכללי שאבל אסור בתכבוסת.
The Gemara answers: But wasn’t it said with regard to that baraita: Rav Ḥisda said: When it states that one may cut his hair, it means that he may do so with a razor, but not with scissors? Similarly, when it states that one may wash his clothes, it means that he may launder them with water, but not with neter or soap. Therefore, the baraita teaches that if one had been unavoidably prevented from performing these actions beforehand and then had to observe a double mourning period, he may cut his hair in an ordinary manner, without performing these actions in an altered way. Rav Ḥisda said: That is to say that, generally speaking, a mourner is prohibited from laundering his clothes.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ אָסוּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד כָּךְ אָסוּר לִיטּוֹל צִפּוֹרְנַיִם בַּמּוֹעֵד דִּבְרֵי ר׳רַבִּי יְהוּדָה סוְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר.

The Sages taught the following baraita: Just as the Sages said that it is prohibited to cut one’s hair during the intermediate days of a Festival, so too it is prohibited to cut one’s nails during the intermediate days of a Festival; this is the statement of Rabbi Yehuda, whereas Rabbi Yosei permits cutting nails.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףראב״ןבעל המאורר״י מלונילרמב״ןרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן: כשם שאסור לגלח במועד כך אסור ליטול ציפורנים. ור׳ יוסי מתיר – ליטול ציפורניים במועד ובאבל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואבל מותר ליטול צפורניוא.
א. כשמואל דאמר הלכה כר׳ יוסי שמתיר בין במועד בין באבל (מו״ק יז רע״א). אבל תימה שלא כתב דה״מ בשיניו אבל בגנוסתרי אסור וכדפסקו כל הפוסקים. עי׳ טוב״י סס״י שצ.

ואלו מגלחין

{שמעתא דנטילת צפרנים באבל ובמועד}
תנו רבנן: כשם שאמרו אסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרנים במועד. דברי ר׳ יהודה. ור׳ יוסי מתיר. א״ר חייא בר אשי: ובגנוסטר אסור – וכתב הרי״ף ז״ל: וה״מ בימי אבלו, אבל במועד אפי׳ בגנוסטר מותר.
ואנן לא סבירא לן הכי. וההוא עובדא דרב שמן בר אבא דקאי קמיה דר׳ יוחנן בי מדרשא (בבלי מו״ק י״ח.), נהי דליכא למיפשט מיניה איסורא משום דהוה קאי בי מדרשא בדוכתא דלא הוה שכיח ביה גנוסטר, מיהו, היתירא ודאי ליכא למיפשט מיניה כלל. ודברי רב חייא בר אשי אמר רב, סתם נאמרו, ואין לנו להפריש בזה בין אבילות לחולו של מועד.
כך אסור ליטול צפרנים במועד. שהרי היה לו פנאי ליטלם.
ור׳ יוסי מתיר. משום דצפרנים גדלי תדיר, ואף על פי שגלחן קודם המועד צריך לגלחם במועד. ועוד דלא מיקרי גילוח ותיקון כגילוח של שיער. ובהאי טעמא פליגי באבל. אבל בגנסטר, דהיינו מספרים.
אסור. דיש לו לשנות כמה דאיפשר.
(17-18) ת״ר כשם שאמרו אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרניו בימי אבלו דברי ר׳ יהודה, ר׳ יוסי מתיר. ואיפסיקא הלכתא כרבי יוסי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל ולא שנא צפרנים דיד ולא שנא דרגל כולהו שרו, מיהו הני מילי בשיניו אבל בגנסטר׳ אסור דאמר ר׳ חייא בר אשי אמר רב בגנסטר׳ אסור.
וכתב רבינו הגדול ז״ל, מיהו חזינן למקצת רבואתא דאמרינן דוקא בתוך שלשים אבל בתוך שבעה אסור ואנן לא סבירא לן הכי אלא אפילו כתוך שבעה שרי ומסתברא כרבינו ז״ל מעובדא דשמואל ופנחס דשמואל איתרע ביה מילתא בפנחס אחוה על שמואל למישאל טעמיה מיניה תזינהו לטופרי דהוו נפישן אמר ליה אנואי לא שקלת להו אלמא שרי ומיעל לאבל ומישאל טעמא מיניה תוך שבעה הוא כדפרישינן לעיל, והרב ר׳ יצחק בן גיאת ז״ל כתב לאחר שבעה בגנוסתר׳ נמי מותר, ומדברי רבינו ז״ל נלמוד שכל שלשים אסור בגנוסתר׳:

ואלו מגלחין

{שמעתא דנטילת צפרנים באבל ובמועד}
ועוד, ת״ר, כשם שאמרו אסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרנים במועד, דברי ר׳ יהודה, ור׳ יוסי מתיר, א״ר חייא בר אשי, ובגנוסטר אסור, וכתב הרי״ף ז״ל, וה״מ בימי אבלו, אבל במועד אפי׳ בגנוסטר מותר, ואנן לא סבירא לן הכי כו׳, עד ואין לנו להפריש בזה בין אבילות לחולו של מועד.
אמר הכותב: והן הן דברי רבינו הגדול ז״ל, שכך אמר להם. איצטריך למימר דהוה קאי בי מדרשא כי היכי דלא תגמר מיניה דבגנוסטר אסור. וכיון דאיסורא ליכא למיפשט מינה אין ללמוד מאבל, שאין למדין קל מחמור להחמיר עליו אלא להקל עליו. ואבילות חמירא ממועד. שהרי אמר עולא, הלכה כר׳ יהודה באבל והלכה כר׳ יוסי במועד. ודברי ר׳ חייא על אבל נאמרו בגמ׳, ואין לנו ללמוד מהן במועד.
והטעם נותן. לפי שלא נאסר בגנוסטרא יותר מנטילת סכין ושינים אלא מפני שהוא כמתקשט עצמו וכפקוס הוא. הלכך, במועד שרי אף על פי שבאבל אסור.
וכן נמי מוכחא מלתא מדאמר רב יהודה אמר רב: זוג בא מן חמתן לפני רבי ובקשו ממנו צפרנים והתיר להם. ואם בקשו ממנו שפה, התיר להם. ושמואל אמר: אף בקשו ממנו שפה והתיר להם. מהא1 נראה שצפרנים ושפה שוין. ושפה במספרים כדרכה מותרת. אף צפרנים בגנוסטרי כדרכן מותר. ובירושלמי (ירושלמי מו״ק ג׳:א׳): רב אמר, שפה כנטילת צפרנים לכל דבר.
1. בדפ״ר: הא
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 15]

כך אסור ליטול צפרני׳ במועד – פי׳ שלא יכנס לרגל כשהו׳ מנוול.
ור׳ יוסי מתיר – פי׳ דקסבר דנטילת צפרני׳ לא גזרו כזה חדא שהוא נוול גדול להשהותן ולא שכיח שיניחנו עד המועד ועוד דדבר הגדל בכל יום הוא שאפי׳ יטלם קודם המועד צריך ליטלם במועד ודומיא דבגדי פשתן שלא גזרו בהן.
ג תנו רבנן [שנו חכמים]: כשם שאמרו שאסור לגלח בחול המועד, כך אסור ליטול צפורנים במועד, אלו דברי ר׳ יהודה. ור׳ יוסי מתיר ליטול צפורנים.
The Sages taught the following baraita: Just as the Sages said that it is prohibited to cut one’s hair during the intermediate days of a Festival, so too it is prohibited to cut one’s nails during the intermediate days of a Festival; this is the statement of Rabbi Yehuda, whereas Rabbi Yosei permits cutting nails.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףראב״ןבעל המאורר״י מלונילרמב״ןרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וּכְשֵׁם שֶׁאָמְרוּ אָבֵל אָסוּר לְגַלֵּחַ בִּימֵי אֶבְלוֹ כָּךְ אָסוּר לִיטּוֹל צִפּוֹרְנַיִם בִּימֵי אֶבְלוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר.

And just as the Sages said that a mourner is prohibited from cutting his hair during the period of his mourning, so too he is prohibited from cutting his nails during the period of his mourning; this is the statement of Rabbi Yehuda, whereas Rabbi Yosei permits a mourner to cut his nails.
רי״ףרמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 17]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכשם שאמרו אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרנים בימי אבלו דברי רבי יהודה ורבי יוסי מתיר ובאבל רבתי משמע דפליגי בהא דכתיב גבי יפת תאר ועשתה את צפרניה דרבי יהודה סבר דהיינו גדל דגדלם משום אבלות ורבי יוסי סבר דהיינו תקון כדכתיב לא עשה רגליו א״נ דהתם לאו משום אבלות הוא אלא שיתגנה בעיניו. ואיסור נטילתם כל ל׳ כדין גלוח דהא מדמי להו בברייתא ובזה איש ואשה שוין אף על פי שלגבי שער אמרו בירוש׳ שהיא מותרת לאחר ז׳ מפני שנוול הוא לה.
וכשם שאמרו אבל אסור לגלח בימי אבלו — כך אסור ליטול צפורנים בימי אבלו, אלו דברי ר׳ יהודה. ור׳ יוסי מתיר.
And just as the Sages said that a mourner is prohibited from cutting his hair during the period of his mourning, so too he is prohibited from cutting his nails during the period of his mourning; this is the statement of Rabbi Yehuda, whereas Rabbi Yosei permits a mourner to cut his nails.
רי״ףרמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) אָמַר עוּלָּא הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּאֵבֶל וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בַּמּוֹעֵד שְׁמוּאֵל אָמַר

Ulla said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to mourning, but the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei with regard to the intermediate days of the Festival. Shmuel said:
רי״ףתוספותר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג ושמואל אמר הלכה כר׳ יוסי בזו ובזו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל – וא״ת בעירובין (דף מו. ושם) דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואמר נמי הלכה כרבי יוחנן בן נורי ומקשה התם תרתי למה לי כו׳ וי״ל איצטריך הכא לאפוקי מדעולא וא״ת וכיון דאית ליה לשמואל רבי יהודה ור׳ יוסי הלכה כרבי יוסי כדאמרינן פרק מי שהוציאוהו (עירובין מו:) למה ליה למימר הכא הלכה כרבי יוסי וי״ל לאפוקי מדעולא ואעולא לא קשיא מידי מהתם דהיכא דאתמר אתמר כדאמר התם.
הלכה כר׳ יהוד׳ באבל. דאסור ליטול צפרניו דליפות הוא1.
והלכה כר׳ יוסי במועד. קסבר עולא דלא הוי ניוול כל כך שהטעם לפי שגזרו חכמים כדי שלא יכנסו לרגל והם מנוולין.
1. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה הלכה כר׳ יהודה. וכ״כ בקרן אורה דר׳ יהודה חשיב ליה נטילת צפרנים לקישוט כמו גילוח, ולכך אוסר במועד כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, ובאבל נמי הרי זו בכלל איסור גילוח שנאסר כדי שלא יתקשט. ועיין תוספות הרא״ש בשם הראב״ד דאבילות דצפרנים אית ליה לר׳ יהודה מדכתיב וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה ומתרגמי׳ ותרבי ית טופראנה וכתיב ובכתה את אביה. וכ״כ הריטב״א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר עולא הלכה וכו׳. ושמעי׳ מיהא שיותר ראוי להקל בענין זה במועדי (מפני) מימי אבלו.
בד״ה ושמואל כו׳ ומקשי התם תרתי למה לי כו׳ וי״ל כו׳ כצ״ל:
אמר עולא: הלכה כר׳ יהודה באבל, והלכה כר׳ יוסי במועד. ושמואל אמר:
Ulla said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to mourning, but the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei with regard to the intermediate days of the Festival. Shmuel said:
רי״ףתוספותר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מועד קטן יז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה מועד קטן יז:, ר׳ חננאל מועד קטן יז:, רי"ף מועד קטן יז: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס מועד קטן יז:, מיוחס לרש"י מועד קטן יז:, ראב"ן מועד קטן יז: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות מועד קטן יז:, בעל המאור מועד קטן יז: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל מועד קטן יז: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ר׳ יהודה אלמדארי מועד קטן יז: – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), רמב"ן מועד קטן יז:, רמב"ן מלחמות ה' מועד קטן יז: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי מועד קטן יז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א מועד קטן יז:, מהרש"א חידושי הלכות מועד קטן יז:, גליון הש"ס לרע"א מועד קטן יז:, פירוש הרב שטיינזלץ מועד קטן יז:, אסופת מאמרים מועד קטן יז:

Moed Katan 17b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Moed Katan 17b, R. Chananel Moed Katan 17b, Rif by Bavli Moed Katan 17b, Collected from HeArukh Moed Katan 17b, Attributed to Rashi Moed Katan 17b, Raavan Moed Katan 17b, Tosafot Moed Katan 17b, Baal HaMaor Moed Katan 17b, Ri MiLunel Moed Katan 17b, R. Yehuda Almadari Moed Katan 17b, Ramban Moed Katan 17b, Ramban Milchamot HaShem Moed Katan 17b, Meiri Moed Katan 17b, Ritva Moed Katan 17b, Maharsha Chidushei Halakhot Moed Katan 17b, Gilyon HaShas Moed Katan 17b, Steinsaltz Commentary Moed Katan 17b, Collected Articles Moed Katan 17b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144